במסגרת פסק הדין של בית המשפט העליון, נדחתה העתירה שהוגשה כנגד מדיניות צמצום אספקת הדלקים והחשמל לרצועת עזה. בפסק הדין, קיבל בית המשפט את עמדת המדינה לפיה היקף מחוייבותה כלפי תושבי רצועת עזה הינו רק למינימום ההומניטרי הנדרש, וכי כל עוד מינימום זה לא נפגע, רשאית המדינה לנקוט באמצעי כפייה כלכליים במסגרת העימות המזויין עם ארגוני הטרור הפלסטינים.
בנוסף, בית המשפט התייחס בפסק הדין לשינוי במעמדה המשפטי של רצועת עזה בעקבות סיום הממשל הצבאי במסגרת יישום תוכנית ההתנתקות, והשלכותיו ביחס להיקף אחריותה של ישראל כלפי הרצועה.
להרחבה
כפי שנקבע בפסק הדין הקודם, אף בפסק דין זה נדחתה עתירה נוספת שהוגשה כנגד החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני לצמצום אספקת הדלקים לרצועת עזה. העתירה התבססה על טענות כי המדינה אינה עומדת בהתחייבותה בפני בית המשפט בבג"ץ 9132/07 אלבסיוני נ' ראש הממשלה, לאפשר מעבר של כמויות מוגדרות של דלקים מסוגים שונים לרצועת עזה, בהתאם למינימום הנדרש לקיום הצרכים ההומניטאריים החיוניים. בפסק הדין, דחה בית המשפט את העתירה וקבע, כי שוכנע שכל אימת שתנאי הביטחון מאפשרים זאת, המעברים נפתחים, וכי המדינה עושה כל שביכולתה על מנת לעמוד בהתחייבויות שניתנו בבג"ץ אלבסיוני. עוד קבע בית המשפט, כי העובדה כי לא הועברו מלוא כמויות הדלקים בעת האחרונה נובעת מאילוצים ביטחוניים ומהתנהלות שלטונות החמא"ס. כמו כן, אישרו השופטים, כי ביישום החובה לאפשר את העברת הדלקים כנדרש על-פי פסק-דין אלבסיוני, רשאית המדינה להתחשב בקיומן של נסיבות היוצרות סיכון ממשי לחיי אדם.
לפסק הדין המלא