הדין החל האזור יהודה והשומרון (איו"ש) מורכב מרבדי שיטות המשפט שחלו באיזור, השלובים זה בזה ואשר עומדים בתוקפם לפי המשפט הבין-לאומי בו מוגדר האיזור כשטח הנתון לתפיסה לוחמתית.

ברובד הדין הראשון מצוי הדין העות'מני שהיה קיים באיזור נותר בתוקף בעת תחילת שלטון המנדט הבריטי, ובוצעו בו שינויים במהלך שלטון המנדט. בהמשך, הדינים המנדטורי והעות'מני נותרו בתוקף בעת כיבוש האיזור על ידי צבא הממלכה הירדנית, ואף בהם נערכו שינויים בתקופת השלטון הירדני.

באזור יהודה והשומרון לא הוחלו המינהל, המשפט והשיפוט של מדינת ישראל, ואין בו תחולה ישירה של הדין הישראלי. לצד זאת, הוחלו על רשויות צה"ל באיזור ועל פעילותן המשפט המנהלי הישראלי בעיקר דרך פסיקת בג"ץ. במקרים פרטניים יש תחולה לדברי חקיקה ישראלים מסוימים באיו"ש, אם מכוח קביעה בחוקים עצמם, לפיה הם יחולו באופן אקסטרה-טריטוריאלי, ואם באמצעות החלה של הוראות מחוקים אלה בתחומי היישובים הישראליים באיו"ש דרך חקיקה שהוצאה באזור לצרכי ניהול הרשויות המקומיות.

עם כניסת צה"ל לאיו"ש במלחמת ששת הימים, המשיך לחול הדין שהיה קיים בו, בהתאם לחובה המוטלת מכוח המשפט הבין לאומי הפומבי.

מפקד כוחות צה"ל באיזור – בדומה לממלכה הירדנית לפניו – הוציא מנשר בו נקבע כי המשפט שהיה קיים באזור ערב הכיבוש יעמוד בתוקפו, כל עוד לא ישונה. מאז תפיסת האזור בידי כוחות צה"ל, נערכו בדין החל שינויים באמצעות תחיקת הביטחון שהוציא מפקד האיזור. במסגרת הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני הועברה האחריות בתחומים מסוימים בשטחי A ו-B לרשות הפלסטינית. צה"ל נותר אחראי לתחומים שלא הועברו, למשל לביטחון הכולל, לישראלים ולתחומים אזרחיים מסוימים בשטח C.