בתשובת המדינה לעתירה, הוצגה התפישה המשפטית העקורנית של ישראל בנוגע לצעדים כלכליים במסגרת העימות המזוין כנגד ארגוני הטרור ברצועה. בנוסף, הוצגה המסגרת המשפטית המבהירה מדוע נקיטה בצעדים מעין אלה אינה מהווה ענישה קולקטיבית כנגד האוכלוסיה האזרחית. כמו כן, הודגשה מחויבותה של ישראל שלא לפעול באופן שיפגע בצרכים ההומניטאריים של האוכלוסיה ברצועה.

ביום 30.1.2008 נתן בית המשפט העליון את פסק דינו הסופי בעתירה, הדוחה את טענות העותרים ומקבל את עמדת המדינה. פסק הדין קובע כי במסגרת הלחימה של מדינת ישראל בארגוני הטרור ברצועה, היא רשאית לנקוט בצעד של צמצום אספקת החשמל והדלקים לרצועה, כל עוד ממולאות החובות ההומניטריות כלפי תושבי הרצועה.

חשוב לציין, כי בית המשפט התייחס לראשונה, בפסק דין זה, לשינוי במעמדה המשפטי של הרצועה ולהשלכותיו על היקף אחריותה כלפיה:

"בהקשר זה נציין, כי מאז חודש ספטמבר 2005, אין עוד לישראל שליטה אפקטיבית בנעשה בשטח רצועת עזה. הממשל הצבאי שהוחל בשטח זה בעבר בוטל בהחלטת הממשלה, וחיילים ישראלים אינם שוהים באזור זה באופן קבוע ואף אינם מנהלים את המתרחש בו. בנסיבות אלו, אין מוטלת על מדינת ישראל חובה כללית לדאוג לרווחת תושבי רצועת עזה ולשמור על הסדר הציבורי בתחומי רצועת עזה, לפי מכלול דיני הכיבוש של המשפט הבינלאומי. לישראל אף אין יכולת אפקטיבית במעמדה הנוכחי להשליט סדר ולנהל את החיים האזרחיים ברצועת עזה."

תחת זאת, קובע בית המשפט, כי חובותיה של ישראל כלפי תושבי הרצועה במציאות הנוכחית הן חובות בסיסיות מכח דיני הלחימה החלות על צדדים לוחמים בעת עימות מזוין: נורמות המהוות חלק מהמשפט הבין-לאומי המנהגי, ומטרתן להבטיח את שלומה של האוכלוסיה האזרחית ואת השמירה על כבודה ועל זכויותיה הבסיסיות.

בית המשפט ציין, כי למדינת ישראל אין עוד שליטה אפקטיבית ברצועה וכי לכן לא מוטלת עוד על מדינת ישראל חובה כללית לדאוג לרווחת תושבי הרצועה בהתאם לדיני הכיבוש של המשפט הבין-לאומי.

לצד קביעה זו, בית המשפט ציין שיקולים נוספים המשפיעים על היקף אחריותה של ישראל כלפי הרצועה – מידת שליטתה של ישראל על גבולותיה של הרצועה והזיקה ההיסטורית שנוצרה בעקבות שנות הממשל הצבאי באזור חבל עזה.

מן האמור עולה, כי בית המשפט קיבל למעשה את תיזת "הלוחמה הכלכלית", עליה הסתמכה תשובת המדינה.

בהתייחס לשאלות הקונקרטיות, בית המשפט השתכנע כי כמות הדלק המוכנסת לרצועה הינה מספקת לצורך מענה על הצרכים ההומניטאריים, אם תינתן להם עדיפות על פני שימושים אחרים לדלק, וכי לפיכך אין מקום להתערבותו של בית המשפט בהחלטה. בתוך כך, בכל הנוגע לסולר המיועד לתחנת הכוח ("סולר תעשייתי"), מציין בית המשפט, כי שוכנע מהצהרת המדינה כי בכוונתה להמשיך ולאפשר את אספקתו ברמה שקדמה ליישום ההגבלות, ומדגיש "כי ניתן להניח כי אספקת הסולר התעשייתי לא תפחת מכמות זו".

באשר לאספקת החשמל, בית המשפט קבע כי הצמצום המתוכנן אינו מפר את החובות ההומניטאריות המוטלות על מדינת ישראל במסגרת העימות המזוין המתקיים בינה לבין ארגון החמא"ס השולט ברצועת עזה.