למן ימיו הראשונים של צה"ל, נקבע ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, מר דוד בן גוריון, כי חיילים יהיו מנועים מלנהל משא ומתן עם גורמים אזרחיים ולעסוק ברכש ובהתקשרויות של מערכת הביטחון. קביעה זו נועדה לשמור על טוהר המידות של חיילים ועל הניקיון הציבורי של הצבא. חיילי צה"ל עוסקים בפעולות שעיקרן שמירה על ביטחון המדינה הא ותו לא. את המענה הנדרש בענייני הרכש והכספים מעניק משרד הביטחון בו עובדים אזרחים ולא חיילים. עיקרון זה עוגן בחוק יסוד: משק המדינה ובחוק נכסי המדינה, התשי"א – 1951 מהם עולה, כי האחריות לביצוע הרכש בעבור צה"ל מוטלת על עובדי משרד הביטחון ולא על צה"ל.

הפ"ע 2.0714 – "מגבלות על נציגי צה"ל בהתקשרויות עם ספקים" משלימה את הוראות החוק ובצד ההוראה המבהירה, כי משרד הביטחון הוא שנושא באחריות הכוללת בתחומי ההרכשה נקבע מפורשות, כי על קציני צה"ל מוטל איסור לנהל משא ומתן או להתחייב בשם צה"ל לביצוע עסקה כלשהי או כל התחייבות אחרת בעלת משמעות כספית, למעט במקרים חריגים שנקבעו בהוראה האמורה.

נוכח האיסור הקבוע בדין לעניין התקשרויות עם ספקים, צפוי מי שיפעל שלא בהתאם להוראות הללו, כי ינקטו נגדו צעדים משפטיים ומשמעתיים לפי העניין והוא עלול לתת את הדין על מעשיו. בנוסף לאמור לעיל, יהיה חשוף מי שפעל בניגוד להוראות הדין גם לתביעה אישית כנגדו מצד הגורם האזרחי כלפיו התחייב שלא בסמכות.